(א) {א} ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו שלא באחריות וכו׳. מימרא דאביי פ״ק דב״ק ופ״ק דמציעא ופ׳ מי שהיה נשוי:

ומ״ש אפילו שלא באחריות. פסק כאיכא דאמרי דהתם אפילו שלא באחריות וכן פסק הרמב״ם בפ׳ י״ט מה׳ מכירה:

ומ״ש ונ״מ וכו׳. בפ״ק דמציעא (דף י״ד) כתבו התוס׳ תימה מנ״מ דהא כל מה שיכול לטעון ראובן טוען שמעון דטוענים ללוקח וכו׳ פי׳ דאי ליכא נפקותא א״כ פשיטא דהדין עם לוי דמצי א״ל לראובן לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע שמעון אני נוטל אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין ודאי אם אתה באת לטעון בשביל שמעון ולהיות מורשה ואנטלר שלו אתה רשאי דאין כאן טעמא שלא יהיו שומעין טענת שקר מפי מתורגמן או שאין אדם מעיז בפני ב״ח דכל הטענות שטוען שמעון אינו אלא לפטור את ראובן וא״כ למה לא יטעון ראובן בעד שמעון אלא שאין לוי רוצה שיטעון בעד עצמו כיון דלאו בעל דברים דידי את כיון שאינני תובעך ובזה הדין עם לוי אי ליכא נפקותא וקאמר רבא דאיכא נפקא מינה וכו׳ וכן כתב הרא״ש בפ״ק דמציעא הנך נפקותות דכתב רבינו ולא כתב כלל הני נפקותות דכתבו התוספות והשתא ניחא דקאמר תלמודא דאע״ג דאיכא טעמא לכל צד לוי טוען לאו בעל דברים דידי את וראובן ושמעון טוענים אית לן פסידא אי לא טען ראובן והכריעו חכמים דדינא הוא דראובן טוען בהדי לוי דכיון דאמר לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומות עלי חשיב ליה מה״ט בעל דינו של לוי וחילוקי דינין אלו דאפותיקי ודשבחא ובין כשהמוכר מסלק לבעל חוב לבין כשהלוקח מסלק לב״ח הכל מתבאר לשם בסוגיא ובדברי הרא״ש:

(ב) {ב} ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה וכו׳. מימרא בפ׳ מי שהיה נשוי ופסק כרבא. אבל אם ב״ח של אביו דראובן וכו׳. פי׳ כגון ששדה זו באה לראובן בירושה מאביו והוא מכרה לשמעון שלא באחריות וחזר וקנאה ממנו באחריות וטרפה ב״ח של אבי ראובן חייב שמעון לסלקו מ״ט ב״ח דאביו כב״ח דעלמא דמי וגם זה מפורש שם ובאלפסי והרמב״ם שם. ואיכא למידק דבגמרא קאמ׳ רבא נהי דאחריות דעלמא קיבל עליה אחריות דנפשיה לא קיבל עליה דאלמא דתלה ליה להאי דינא בקבלת שמעון ורבינו תולה אותו בקבלת ראובן שאמר דנהי שלא קיבל ראובן וכו׳ איברא דהכי כתב גם הרמב״ם בס״פ י״ט ממכירה ונראה דהרמב״ם ורבינו באו לפרש דהא דמחלק רבא דאחריות דעלמא קיבל עליה ואחריות דנפשיה לא קיבל עליה דמנ״ל הא ודילמא שמעון קיבל עליה אף אחריות דנפשיה דהא קיבל עליה אחריות בסתם וקאמר דהיינו טעמא דראובן גופיה כשמכר לשמעון שלא באחריות אין פירוש אחריות אלא שאם יבואו אחרים ויטרפוה ממנו שלא יחזור על ראובן אבל אין במשמעות זה שהוא עצמו יקח ממנו השדה דפשיטא דאחריו׳ דנפשיה קיבל עליו והשתא כשחזר ראובן וקנה משמעון באחריו׳ אינו אלא באותן אחריות של אחרים שראובן לא קיבל לשמעון חזר שמעון וקיבל עליו אחריות של אחרים לראובן אבל אחריות דנפשיה במקומו עומד שקיבל עליו ראובן מתחלה כנגד שמעון שלא יהא ראובן המוכר לו חוזר ומוציא ממנו כי הכא שהבעל חוב דראובן בא להוציא מיד ראובן אותה הקרקע בשביל שחייב לו ראובן ויחזור ראובן על שמעון להוצי׳ מידו מה שהוצי׳ ב״ח של ראובן מיד עצמו בשביל חובו א״כ הוא המוכר והוא המוציא:

(ג) {ג} ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המקח בקנין וכו׳. ג״ז שם ופ״ק דקמא ופ״ק דמציעא אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אבל משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא״ל חייתא דקיטרי סברית וקבילת מאימתי מחזיק בה מכי דייש אמצרי א״ד אפילו באחריות נמי דא״ל אחוי טירפך ואשלם לך פי׳ ללישנא קמא באחריות אפילו החזיק בה יכול לחזור בו וללישנא בתרא אינו יכול לחזור משהחזיק בה אפילו באחריות ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן נראה מדברי הרי״ף והרא״ש שהביאו ללישנא בתרא בפסקיהם בפ״ק דמציעא וכן הרמב״ם בפי״ט מה׳ מכירה אבל הסמ״ג הביא הלשון הראשון בלבד במצות עשה פ״ב:

ומ״ש רבינו ונתקיים המקח בקנין או בא׳ מדרכי ההקנאות ועדיין לא נתן המעות. כ״כ הרא״ש פ״ק דמציעא ובתשובה כלל צ״ז והוא מדברי התוס׳ וכ״כ התוס׳ בפ״ק דמציעא ע״ש ריב״א אבל הרמב״ם כתב וז״ל המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהם קודם שנשתמש בה יצאו עליה מערערים ה״ז יכול לחזור בו שאין לך מום גדול מזה וכו׳ לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים וכו׳ מבואר דמיירי נמי בנתן מעות וכיוצא בזה פי׳ ריב״ם כמו שהביא הסמ״ג וז״ל והר״י בר מרדכי פי׳ שמדבר בנותן מעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותו ולא תיקן גבולי השדה שיוכל לחזור בו אם יבוא שם שום ערעור עכ״ל וכ״כ הגהות מיימוני שדברי הרמב״ם כדברי ריב״ם ומשמע מדברי כולם דכי דייש אמצרי שוב לא יכול לחזור בו אע״פ שלא יצאו עליה עסיקין אלא לאח״כ ותימה על מ״ש רבינו דדוקא כי דייש אמצרי לאחר שיצאו עליה עסיקין דזו מנין לו ואפשר דדקדק במ״ש התוס׳ פ׳ מי שהיה נשוי וז״ל וריב״ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור בו דכי היכי דתיקנו רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כ״ז שעסוקים באותו ענין מפני שלדעת כן הוא קונה ומקנה שיחזור כ״ז שירצה וכל זמן שעסוקים באותו ענין ה״נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ואימתי הויא חזקה דאמרינן גילה דעתיה שקיבלה בכל ענין מכי דייש אמצרי לידע מה היא צריכה עכ״ל מדהאריך וכתב ה״נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו שמעינן דאפילו בחזקה דדייש אמצרי אם הוא קודם שיצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו דההיא חזקה לא הוי חזקה בגילוי דעתו שמקבלה בכל ענין שהרי עדיין לא יצאו עליה עסיקין אבל מכי דייש אמצרי לאחר שיצאו עליה עסיקין התם הוא דמיקרי חזקה בגילוי דעתו דמקבלה בכל ענין אכן דקדוק זה חלוש דכבר אפשר לומר דלפי דאיכא חזקה דקנין דהוא נעל וגדר ופרץ על כן קורא לחזקה דדייש אמצרי חזקה בגילוי דעתא אבל לעולם אפי׳ דייש אמצרי קודם שיצאו עליה עסיקין נמי הוי חזקה בגילוי דעתו דמקבלה בכל ענין ועוד קשיא טובא דהיאך יהיה תופס רבינו לפרש מקצתו כפי׳ ריב״ם ומקצתו שלא כפי׳ ריב״ם שהרי לריב״ם מיירי בנתן מעות כמ״ש הסמ״ג והגהות מיימוני ורבינו פירשה בלא נתן מעות אלא צריך לומר דרבינו נמשך בכל דבריו אחר פירוש הרא״ש ודקדק בדבריו שכתב פ״ק דמציעא מכי דייש אמצרי פי׳ שהלך סביב למצרי השדה לראות ולעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מן הקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם היא באותו ענין שאמר לו המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויוכל לחזור בו עד דדייש אמצרי וכו׳ הנה מבואר שמפרש ההיא דדייש אמצרי דאינו אלא לאחר שיצא הקול דמתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע הלוקח ערעורו ויכול לחזור בו עד דדייש אמצרי אבל מדדייש אמצרי לאחר שנודע לו ערעורו שוב לא יכול לחזור בו והכי משמע לישנא דגמרא חייתא דקיטרי סברית וקבילת משמע דידע הערעור וסבר וקיבל כיון דדייש אמצרי אלא דקשיא לי לפי שיטתם זו דא״כ ללישנא קמא אמאי באחריות יוכל לחזור בו אפילו דייש אמצרי הלא כיון שנודע לו ערעורו ואפילו הכי דייש אמצרי כבר גילה דעתו שרוצה לקיים המקח לכן נראה עיקר כדמשמע מכל דברי שאר המחברים דמיירי בדייש אמצרי קודם שיצאו עליה עסיקין ודוק ומ״ש ב״י דדברי רבינו בפי׳ מימרא זו כפירוש ריב״ם שכתבו התוס׳ בפרק מי שהיה נשוי הוא שלא בדקדוק:

ומ״ש רבינו ואם לא הלך על מצרי השדה וכו׳ הוי כמו מקח טעות דלא סגי דלא צריך טירחא לבית דין וכו׳. כלומר אע״פ שלא יפסיד מעותיו שהרי קנאה באחריות והמוכר אמיד אפילו הכי כיון דלא סגי דלא צריך טירחא לבית דין וכו׳ להוציא מן המוכר יכול לעכב המעות וכו׳ ומשמע מדבריו דבלא אחריות אינו יכול לעכב המעות אע״פ שלא הלך על מצרי השדה אבל רבינו ירוחם כתב בפירוש דאפילו קנאה שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואפשר לומר גם כן דרבינו נמי הכי סבירא ליה אלא דכתב דאפילו בקנאה באחריות ואין צריך לומר בקנאה בלא אחריות ויש לדקדק אמאי נקט ויצאו עליה עסיקין תיפוק ליה דבא לחזור מטעם שהוזלה אי נמי רוצה שיעשה לו אחריות או רוצה לחזור מצדדים אחרים ואפשר לומר דאם בא לחזור מטעם שהוזלה או מטעם שקנאה בלא אחריות אינו יכול לחזור מאחר שכבר קנאה באחד מדרכי ההקנאות אפי׳ לא דייש אמצרי וכ״כ ה״ר ירוחם על שם הרמ״ה אבל כתב עוד דנראה עיקר כשיטת התוספות והראב״ד ורוב המפרשים דאף ברוצה לחזור מטעם שהוזלה או שרוצה שיעשה לו אחריות נמי יכול לחזור כל זמן שלא דייש אמצרי וצ״ל לפ״ז דיצאו עליו עסיקין דנקט לרבותא אע״פ שלא נתברר עדיין הערעור כו׳:

וכתב אדוני אבי הרא״ש ז״ל דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור וכו׳. בפ״ק דקמא אלא שלא נמצא בספרינו מה שכתב רבינו בשמו שאם לא יצא אלא קול וכו׳ עד לא יעכב מעותיו של ראובן גם רבינו ירוחם העתיק לשון הרא״ש כמו שהוא בספרינו. שוב מצאתי שכך כתב הרא״ש בתשובה סוף כלל צ״ז ופירש דבריו דג׳ חלוקות הן. חדא הך דיצא עליה עסיקין דקאמר בגמרא דמכי דייש לא מצי לחזור מיירי שלא נתברר וכו׳ פירוש שאינו בא בשטר שבידו ולא הביא עדים אלא הציע בלבד דבריו לפני ב״ד וחזקה אין אדם חצוף להציע דברים שאינן לפני ב״ד אלא דמ״מ לא נתברר הערעור. ב׳ אם לא בא אדם לפני ב״ד אלא שיצא קול וכו׳ אינו יכול לעכב מעותיו אפילו לא דייש אמצרי כיון שקנאה באחד מדרכי ההקנאות. ג׳ אם יראה לב״ד אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו שואל זמן לקיימו כ״א עד ל׳ יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אפי׳ דייש אמצרי ואפילו המוכר הוא אמיד שיכול לחזור עליו שהרי אינו מעכב מעותיו יותר על זמן ב״ד והא דכתב הרא״ש בפסקיו פ״ק דב״ק כגון שהביא שטר שאינו מקויים ואומר שרוצה לקיימו או אם הוא אומר שיביא עדים וכו׳ האי או טעות סופר הוא וצריך למחקו אלא כדברי רבינו וכמ״ש בתשובה וכבר כתבתי בזה בסימן ע״ג סעיף י״ז בס״ד. שוב ראיתי שהרב בהגהת ש״ע כ׳ וז״ל וכל זה מיירי בערעור שלא נתברר עדיין לגמרי אבל ב״ד רואין שיש אמתלא בדברי המערער אבל אם יצא רק קול וכו׳ עכ״ל משמע שהבין שאין בדברי הרא״ש כי אם ב׳ חלוקות:

ומ״ש בסוף אבל אם יראה לב״ד אמתלא וכו׳ הוא לפרש תחלת דבריו שאמר דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור וכו׳ ושארי ליה מאריה דלא דק כלל:

(ה) {ה} שאלה לא״א הרא״ש וכו׳. בסוף כלל צ״ז ונראה בעיני שאין תשוב׳ זו חולקת על מ״ש הר״ר ירוחם בנ״ט ח״ב ע״ש הרשב״א וז״ל ודוקא עוררין בגוף הקרקע אבל אם יצאו עליו חובות אפילו לא החזיק אינו יכול לחזור דהתם מדבר כשהמוכר אמוד והילכך כשיצאו עליו חובות ויוכל הלוקח לדחות הבעלי חובות בטענת הנחתי לכם מקום אינו יכול לחזור אבל בדאיכא עוררין בגוף הקרקע אע״פ שהמוכר אמוד כיון שלא יוכל לסלקו מגוף הקרקע יכול לחזור כל זמן שלא החזיק וכן הרשב״א בתשובה העתיקה ב״י דההיא דיצאו עליה עסיקין מדברת כשהמוכר אמוד והילכך משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דבאינו אמוד אפילו החזיק בה יכול לחזור וכ״כ הרא״ש בפ״ק דקמא ע״ש תשובת רב אלפס וכ״כ הר״י לשם וא״כ בכה״ג כתב הרשב״א דוקא בדאיכא עוררין בגוף הקרקע התם הוא דיכול לחזור כשלא החזיק בה אפי׳ בדאמוד אבל אם יצאו עליו חובות אינו יכול לחזור כיון שהוא אמוד אבל תשובת הרא״ש מדבר כשאין המוכר אמוד ויש לחוש שיפסיד הלוקח מעותיו הילכך יכול לחזור בו כל זמן שלא החזיק:

(ז) {ז} ומ״ש הרא״ש דהתם המקח בטל משום דעייל ונפיק אזוזי וכו׳. לטעמיה אזיל כמו שנתבאר בסימן ק״ץ ויש חולקין עליו ע״ש:

(ד) {ד} כתב הרמב״ם אסור לו לאדם וכו׳. בריש פי״ט מה״מ וז״ל הסמ״ג במצות לא תונו בפ׳ שבועת העדות גרסינן אמר שמואל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הלוקח שדה שיש לו עסיקין וכן מן הדין אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליהן עסיקין ע״י עוררין ויש בהן דין עד שיודיעהו וכיוצא בזה כתב ה״ה דהרמב״ם הוציא דין איסור מכירה מההיא דשמואל. ומ״מ נראה דוחק שלא יכתוב הרמב״ם בספרו הדין המפורש בגמ׳ אשר לא טוב עשה הלוקח ויכתוב האיסור על המוכר שלא נזכר בגמ׳ כל עיקר ולכן נראה דבדרשת ואשר לא טוב עשה בעמיו ס״ל להרמב״ם עיקר כרב דאמר זה הבא בהרשאה וכמו שמפורש בדבריו פ״ג מה׳ שלוחין. ומ״ש שאסור למכור קרקע שיש עליה עסיקין עד שיודיעוהו ממצות לא תונו אתינן עליה שה״ז כמו מקח טעות וג״ז נזכר בדברי ה׳ המגיד: